בימים אלו היא עובדת על סדרה חדשה ב"קשת", היא בעלת טור שבועי קבוע ב"מעריב" ותוכנית ברדיו ללא הפסקה 103 FM. בין העומס היא מוצאת גם את הזמן להעביר הרצאות, לא לשכוח מדובר באישה בת 25, מרסל מוסרי

עד כמה השתתפותך ב"גולשי ספות" תרמה לקריירה שלך?

"נחשפו אליי המון, מספר העוקבים בפייסבוק גדל, פתאום התחילו לזהות אותי ברחוב,  הבינו מי זו באמת מרסל מאחוריי המקלדת, ראו גם את הצד התמים הילדותי, ראו שאני בסופו של דבר ילדה, שובבה ולפעמים טיפשה" .

האם אהבת את העריכה של "גולשי ספות"?

"הבמאי עשה עבודה נהדרת, חוץ מקטע אחד. צייר שהכרתי, קראו לו "אאוחניו". טיילנו במקומות יפים בניו יורק ורצו ליצור רגע רומנטי בינינו . ישבנו במסעדת יוקרה צרפתית, הוא סיפר לי על מלצרית שהוא  מאוהב בה, ואני נתתי לו עצות על איך להתחיל איתה. לאחר מכן הושיב אותי הבמאי ושאל אותי למה לא זרמתי איתו, הוא  בן שלושים, חתיך, חכם, התעצבנתי מהשאלה ואמרתי שאני לא נמשכת ואני לא מחפשת תבניות וזוגיות כזו, לא מאמינה שגבר יכול להיות עם אישה עשר שנים ולא לבגוד בה, מעשית או מחשבתית, הבמאי לקח את הקטע בו התעצבנתי, ושם אותו במקום בו התחיל אותו בחור לספר לי על הבחורה מהבר. יצאתי ממש נואשת. ביטוח לאומי בקטן".

מה מניע אותך בכתיבה?

"חמלה, לעולם  לא אשפוט דמות, כלומר אני אכתוב על דמויות רעות אבל אני תמיד אתן להם את הצד האנושי, שיראו שגם ברוע יש אנושיות".

עבור מרסל הכתיבה היא כוס היין הטובה ביותר, הכתיבה משחררת אותה, מהווה לה פורקן. ההשראה לכתיבה מגיעה מכל אדם ברחוב מקצת רגישות והסתכלות על האחר, את האנשים עליהם היא מסתכלת ברחוב היא מוצאת בין השורות בכתיבה שלה.

איך היית מגדירה את הילדות שלך?

"גדלתי בבית די עני, לא היה לנו הרבה כסף בכלל, אמא שלי הייתה גננת ואבא שלי היה נהג מונית. לא היו לי חוגים, קייטנות או מותרות. עם זאת, היה תמיד שולחן של שבת, שימו לב בסיפורים שלי המוטיב של הדת לרוב חוזר על עצמו, למרות שאני יכולה לאכול שרימפס מידי יום אם צריך. הייתי הולכת לסבתי כל יום אחריי בית הספר, שומעת ממנה סיפורים על תוניס כששאר הנכדים היו אומרים שוב סיפורים אני הייתי חוקרת ושואלת, הייתה  לי ילדות צבעונית ודלה, הייתי הליצנית של הכיתה, כל מי שמכיר אותי יודע שליד חברים אני פח".

את חושבת שאם היית גדלה בבית מבוסס כלכלית היית מגיעה לאותו המקום?

"יכול להיות אין לדעת, זה הגיוני מה שכן אני יכולה להעיד  שאם לא הייתי גדלה איך שגדלתי, לא הייתי יכולה לדעת על תחלואי החיים, על אנשים שלא סוגרים את החודש,

על ניתוקי חשמל ומים באמצע היום, על בחורה שאומרים עלייה שהיא גרה בצריף, כי לא הייתי נחשפת".

האם הסובבים אותך ידעו שאת כותבת?

"בכיתה א' לכבוד ציון שנתיים למותו של יצחק רבין, המורה ביקשתי מאתנו לכתוב שיר, התחלתי לכתוב כל יום. לאחר מכן, אמא שלי קנתה ספר עם עיטורי מלאכים וכתבה לי הקדשה "בתקווה שיום אחד תכתבי לי שיר", מאמינה שידעו שייצא ממני משהו, לא בטוח שכותבת, אבל ידעו שלא אהיה אנונימית. כשבתיכון טסו לפולין, לי לא היה כסף. באותה התקופה הייתי בשומר הצעיר, הם היו מוכנים שאכתוב להם טקס לכל יום אחד בפולין, וככה הם ישלמו לי את הנסיעה, ישבתי "במדיטק" וכל יום חקרתי על השואה וכתבתי טקס מלווה בשיר וזו הייתה פעם ראשונה שהרווחתי משהו מהכתיבה".

ניתן לראות בסיפורים שלך הרבה מוטיבים של דת, עד כמה המסורת חשובה לך?

"אני בעד מסורת, כשאני אתחתן הדבר הראשון שאני ארצה שבעלי יעשה לי כשנתחתן זה קידוש, לקנות לילדים שלי דגלים בשמחת תורה, ולעשות להם את ליל הסדר, מסורת, זה מאחד את המשפחה, אמנם אם נרצה לצאת בשבת לעשות על האש נעשה, ואם נרצה לאכול שרימפסים נאכל. אדם צריך לדעת מאיפה הוא הגיע, לא מדובר באמונה באל או לא, להיות חלק ממשהו זה חשוב".

צמה בכיפור?

"צמתי עד לפניי שנתיים, ולאחרונה הבנתי שאת החשבון נפש שלי אני כבר עושה ביני לבין עצמי, ואם יש אי שם מישהו למעלה שאני עדיין בקונפליקט אם יש או אין, הוא בתוך הלב שלי. הוא לא רואה מה נכנס לי לפה ומה לא, התורה כל כך יפה, אבל בין זה לבין אל תאכל גדי בחלב אמו, יש הבדל ענק".

לדעתך אמן צריך להביע אידאולוגיה או דעה פוליטית?

"אומן הוא של העם. לא של דעות פוליטיות. מותר לקרוא תיגר על הממשלה. אבל לא לפסול את הקהל שלך, להיזהר לעשות זאת, זו ירייה לעצמך ברגל. מי שאומן שיהיה אומן. מי שפוליטיקאי שיהיה פוליטיקאי".

בחודשים האחרונים עבדת עם חולי סרטן הדם במטרה לכתוב את סיפור חייהם. איך היית מתארת את התהליך הזה? איזו תחושות קיבלת במהלכו?

"אחד הדברים הקשים שעשיתי, התקשרו אלי יום אחד מעמותת "חליל האור", ביקשו ממני לכתוב את סיפור חייהם של מספר חולים, במטרה לקדם לסל התרופות את התרופה בה הם משתמשים, למרות שאני לא שכירת עט, קטנתי מי אני שאכתוב סיפור חיים של בן אדם? הסבירו לי כמה זה חשוב, אין לך מושג כמה זה מחזק ומלמד, כשהודיעו לי שהתרופה נכנסה לסל, חשתי אושר עילאי".

במהלך "גולשי ספות" הדגשת שחשובה לך דעת הציבור, מצד שני אפשר למצוא אצלך סיפורים שמספרים על רומן בן יהודייה לגוי, סיפורים שמעלים ביקורת ונוגעים בנקודות רגישות בחברה, איך את מסבירה זאת?

"פעם מאד פחדתי ביקורת רעה, היום אני רואה פארודיות שעושים עליי, פעם פחדתי להיפגע ולבכות שעות והייתי עוברת טוקבק טוקבק, היום לא אכפת לי אכתוב מה שארצה. אני לא אכנס לימין ושמאל, אני לא אכנס לעדות. לא אעשה את זה . אבל אם אני רוצה לכתוב על נושאים שבינו לבינה אכתוב, ואם אני רוצה להיפגש עם מירי רגב להצטלם עמה ולעלות תמונה, אעשה זאת".

איפה נפגוש את מרסל בעוד 10 שנים?

"מאמינה שכבר יהיה לי ילד, בעל אני לא יודעת, אחרי מחזה או שניים שהעלתי לבמה, והלוואי ותרצו לפגוש אותי שוב, כנראה שזה אומר שלא אהיה אישה של  להיט אחד".